היום אלה מתקני התפלת המים. מחר זה עלול להיות החשמל

דניאל ביטון

משבר ההתפלה צריך להדליק נורה אדומה גם במשק האנרגיה. כשמערכת חיונית נשענת על מספר מצומצם של מוקדי ייצור גדולים, אירוע חריג אחד עלול להפוך בתוך שעות ממשבר תפעולי למשבר לאומי. במשק החשמל יש לישראל אפשרות אחרת: לבנות מראש אלפי נקודות ייצור ואגירה מבוזרות

האירוע שמתרחש כעת במשק המים צריך להטריד גם את מי שאינו חקלאי. חמישה מתוך שישה מתקני ההתפלה שלאורך החוף מדרום לחדרה הושבתו בשל עכירות חריגה במי הים. בפיתחת ניצנה, שבה החקלאים תלויים במים מותפלים בשיעור של 80% עד 90%, כ־20 אלף דונם של גידולי ירקות נמצאים בסכנה. בתוך שעות, תופעת טבע חריגה בים הפכה ממשבר מים מקומי לאיום על אספקת התוצרת החקלאית, על יוקר המחיה ועל פרנסתן של משפחות רבות. 

אבל הלקח רחב הרבה יותר ממשבר המים הנוכחי. ככל שתשתית חיונית נשענת על מספר מצומצם של מתקנים גדולים, כך כל תקלה חריגה הופכת למסוכנת יותר. כל עוד המערכת פועלת כסדרה, הריכוזיות נראית יעילה והגיבויים נראים מספקים. המבחן האמיתי מגיע כשכמה מוקדים נפגעים במקביל. 

וזה בדיוק הדיון שישראל צריכה לנהל עכשיו על משק החשמל

גם מערכת החשמל נבנתה במשך עשרות שנים סביב מתקני ייצור גדולים, תשתיות גז ומערכת הולכה ארצית. טילים, מתקפות סייבר, אירועי מזג אוויר קיצוניים, תקלות הולכה או פגיעה באספקת הדלק אינם חייבים להשבית את כל משק החשמל כדי לייצר נזק כבד. מספיק שכמה תחנות כוח, קווי הולכה או מתקני תשתית משמעותיים יוצאים מהמערכת במקביל כדי להכניס את המערכת ללחץ.

האלטרנטיבה אינה להפסיק לבנות תחנות כוח גדולות

ישראל תמשיך להזדקק להן. הטעות היא לחשוב שהן לבדן יכולות לספק את רמת החוסן שנדרשת ממדינה שמתמודדת עם איומים ביטחוניים, גידול מהיר בביקוש לחשמל ואירועי אקלים קיצוניים.

לכן השאלה איננה אם לבחור בין תחנות כוח גדולות לבין אנרגיה מבוזרת, אלא איך מוסיפים למערכת שכבת גיבוי נוספת שמפזרת את הסיכון. כאן נכנסים לתמונה גגות של מפעלים, לולים, חניונים, מאגרי מים, חממות ומבני ציבור, שיכולים להפוך לנקודות ייצור חשמל. כאשר מוסיפים אגירה וניהול חכם, חלק מהאתרים האלה יכולים להפוך גם לנקודות חוסן מקומיות.

במקום מערכת שבה החשמל חייב להגיע תמיד מתחנת כוח גדולה דרך הרשת הארצית, נוצרת שכבה נוספת של אלפי יצרנים ומתקני אגירה הפרוסים ברחבי המדינה. הם אינם מחליפים את המערכת המרכזית, אלא מחזקים אותה ומקטינים את התלות במספר מצומצם של מוקדי ייצור ותשתית.

זו סוגיה של חוסן לאומי, כי חוסן נמדד בשאלה, כמה בתי חולים, מפעלים, משקים חקלאיים, מתקני מים, רשויות מקומיות ושכונות מסוגלים להמשיך לעבוד גם כאשר המערכת המרכזית מתקשה לספק להם חשמל.

מבקר המדינה התריע כי רוב המתקנים הקריטיים ברשויות המקומיות עדיין אינם מצוידים במערכות סולאריות ואגירה שיאפשרו להם להמשיך לתפקד בעת פגיעה ברשת. במקביל, ישראל עדיין רחוקה מיעד האנרגיה המתחדשת שקבעה לעצמה: ב-2024 רק 14.6% מהחשמל יוצר ממקורות מתחדשים, לעומת יעד של 30% ב-2030.

משבר ההתפלה ממחיש עכשיו מה קורה כשמערכת חיונית תלויה במספר מצומצם של מתקנים. במשק החשמל, לעומת זאת, חלק גדול מהפתרון כבר נמצא מול העיניים שלנו.

מערכות סולאריות ואגירה כבר מוקמות על גגות, מאגרים, שטחים חקלאיים ומבני ציבור ברחבי הארץ. הטכנולוגיה קיימת, היזמים מוכנים להשקיע והצורך ברור. מה שמעכב את הפריסה בקצב הנדרש הם לא פעם הליכי תכנון ארוכים, מגבלות חיבור לרשת, ריבוי גורמי אישור ורגולציה שלא הותאמה למציאות שבה ביזור ייצור החשמל הוא גם צורך ביטחוני.

אם לא נסיר עכשיו את החסמים שמונעים מעוד מתקני ייצור ואגירה להתחבר לרשת החשמל, אנחנו עלולים להתעורר בזמן חירום ולגלות קשיי אספקת חשמל לבתי חולים, מתקני מים ותשתיות חיוניות רבות אחרות.